: ספר סימן שכ

הקודם הבא

עוד להנ"ל

ביאור דברי רש"י מטיל שלום בית

ומ"ש עוד שמראין לו לחתן מה שפרש"י (שבת קנ"ב) שאבר תשמיש משום שלום בית, והנה ודאי כן הוא שאמרו מטיל שלום בית בטל. אבל אין שלום לרשעים אמר ה`, ומי שעובר בשאט נפש אפילו באשתו ואין יצרו מתגבר עליו והוא מעורר את תאותו ומביא עצמו לידי קישוי ותאוה כדי להשביע יצרו למלא תאות לבו מהנאת העולם ותאותיו עליו אמרו חז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי, ופריך בגמ` ולימא אסור, ומשני משום דקא מגרי יצה"ר בנפשיה. ודבר זה לאו מדנפשי אמינא לה אלא כן מפורש בראש המורים בהלכה זו רבינו הגדול הראב"ד ז"ל בספרו בעל הנפש (שער הקדושה) אשר כתב עליו בעל פלוגתיה רבינו הגדול הרז"ה וז"ל שער הקדושה כולו יפה ונעים, תמים דעים בדת שעשועים, ולהיישר מעשה צעצועים, אבל אין מוסרין דברי צניעות כי אם לצנועים, וע"ש נאמר ואת צנועים חכמה, ובהקדמה להל` נדה להרמב"ן ז"ל אמר משה בר נחמן וכו` ואען לאמר דרשו מעל ספר ה` וקראו אחת מהנה לא נעדרה שכבר קדמני א` קדוש דורש ולו נאה לדרוש וחיבר בהם ספר נכבד לבעלי הנפש וכו` ע"ש.

וכתב רבינו הראב"ד, ועתה תבין ותדע שלא יוכל האדם להגיע אל המדה הזאת (כלומר מה שזכר שם מקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים דהם שתי קדושות אחת קדושת המחשבה ואחת קדושת המעשה, ולא נקרא אדם קדוש עד שיתקדש מן העבירות במחשבתו ובמעשיו, והאדם אשר שמר את עצמו מגופי הטומאות ועבירות נקרא טהר ידים, אך האדם שישמור עצמו ממחשבות העריות ומשאר עבירות נקרא קדוש) עד שיניח מדבר המותר לו חלק מחלקיו ומנה ממנותיו ויגדור את עצמו בגדר הפרישה והמניעה מן הדברים המותרים לו שהם דרך מסלול להרגל עבירה כענין שאמרו כל המכניס ידו למטה מטיבורו תקצץ ידו על טיבורו וכמו שאמרו כל האוחז באמה ומשתין מים כאילו מביא מבול לעולם וכמו שאמר ר` יוסי מעולם לא נסתכלתי במילה שלי, והקשו א"כ ליקרייה רבינו הקדוש, אמרו רבי מילתא יתירא הוה ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו.

וכל הפרישה הזאת היתה גדר הערוה שלא תתגבר עליהם תאות העריות, לפי שהיצר מתקומם ומקטרג על האדם להשביע נפשו ולמלא כל תאותו בכל המותר, ואחר שלמדו למלא כל תאותו אם לא ימצא ידו במותר לו יסיתנו וישיאנו למלא תאותו מן האסור הקל ומן הקל אל החמור ומן החמור אל החמור ממנו עד שאומר לו לך עבוד עכו"ם ותכפור במי שאמר והי` העולם שלית דין ולית דיין וכו` כל אלה דברי היצה"ר שהוא מסית האדם ואומר לו דע כי מות תמות ראה חיים עם האשה אשר אהבת וגו` הרי זו הסתה בהנאת הנפש ותאות היצר, וע"כ הסתה בדבר היתר וכו` וצריכין אנו לברור את המותר מתוך האסור וקבול שכר מתוך שלום העון, כי המצוה הזאת צוה הקב"ה שתי מצות עשה ואחת לא תעשה לאדם ולאשתו, פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו` לא תעשה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, והמקיים ב` מצות עשה ואחד לא תעשה שכר הרבה יש בדבר, והפסיד שכרו בקלקול מעשיו ומאבד מתנותיו בביטול מחשבותיו ראוי להקרא בער סכל ופתי.

והנה ביאר רבינו ז"ל ד` כוונות אשר המעשה והכוונה נכונה הוא במצות אלו: א) לשם מצות פרי` ורבי`, והיא נכונה מכולם כי הוא מקיים בה שתי מצות עשה. ב) לתקן הולד כמו שאמרו ז"ל שלשה חדשים ראשונים קשה לאשה וקשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך הולד יוצא מלובן ומזורז, וגם הוא הנכונה נמשכת בכוונת פרי` ורבי`. ג) אע"פ שאין בה לא זה ולא זה כגון שילדה אשתו והיא מניקתו אלא שהיא משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משתדלת שיתן דעתו עליה, וכן בצאתו לדרך שהאשה משתוקקת אליו, גם על אלה יש קיבול שכר והוא הוא מצות עונה האמורה בתורה דמיון שארה כסותה שהם צרכי האשה והנאותיה. ד) שהוא מתכוין לגדור עצמו מן העבירות כדי שלא יתאוה לעבירה כי הוא רואה יצרו מתגבר עליו ומתאוה אל הדבר ההוא, גם זו יש בה שכר אבל לא כראשונות לפי שהוא יכול לרדות ביצרו ולכבוש תאותו כענין שאמרו אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע. ועוד אמרו יצר תינוק ואשה שמאל דוחקו וימין מקרבו. מ"מ מי שכוונתו לכך שיהא שבע מן ההיתר כדי שלא ירעב ויתאוה לאיסור כוונתו לטובה ויש לו שכר וכו` שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו מצטער ואיננו רוצה לצער אותה וכו`. אך יש הפרש בין הכוונה הרביעית לשלשה הראשונות, שאם תכוין לעצם הכוונה שאמרנו יש לו שכר גדול שהוא המצוה כהלכתה, ואם לא יתכוין לעצם הכוונה אלא גם להנאת עצמו גם הוא יש לו שכר כאדם שעשה מצוה שלא בכוונה אך לא כמתכוין לשם מצוה. והכוונה הרביעית אם לא יתכוין לגדור עצמו מן העבירה אלא להנאת עצמו הוא מתכוין אין לו שכר כלום וכו` וקרוב הוא להפסד ורחוק מן השכר. אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו גובר עליו, והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי קישוי לדעת ותאוה כדי להשביע יצרו למלא תאות לבו וכו` ודאי הוא הדרך לעצת היצר שאמרנו בתחילה ראה חיים עם האשה אשר אהבת כי היא חלקך בחיים, ומן ההיתר יביאנו אל האיסור, ועל זה אמרו המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי, ואמרינן לימא אסור משום דקא מגרי יצה"ר בנפשיה. והעושה מעשה זה דומה למי שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה יותר מדאי עד שהוא משתכר ומקיא ומתלכלך, כגון זה ודאי דומה לבהמה כי כן דרך הבהמה אוכלת עד שיאחזנה דם ותמות. גם בש"ע (א"ח סי` ר"מ ס"א) פסק דע"ז אמרו המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי כיון שנתכוון רק להנאתו ע"ש.

וז"ל הרמב"ן ז"ל פ` אחרי עה"פ אל כל שאר בשר לא תקרבו וגו` ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין ואשר לא יולד ממנו הוא אסור וכן אשר לא טוב בקיום ולא יצלח בו תאסר אותו התורה ולכך יאמר שארה הנה זמה היא כלומר אינם נישואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד ע"ש בהגדרת ענין המשגל והבן.

ואתה נשוב תשובת השאלה ונאמר כי אמת הוא הדבר שנתנו חכמים מדת העונה לכל אחד ואחד לפי כחו, ואמרו שאם יראה שהיא מבקשת אותו המעשה והיא צריכה בכך בהשתדלותה עמו ובהתקשטה לפניו והרי הוא חייב לשמחה, ואחרי שראינו את כל אלה שהאדם חייב לעשות חפצי אשתו ולשמחה במצוה זו בכל עת שהיא צריכה לה על כן התירוהו שתהא שמאל דוחקה וימין מקרבת פן תסיתהו לעבור על המדה ותמשיכהו אחריה אל הבלי העולם ויאבד מן העולם בעבורה וע"כ צריך האדם לשבור תאותו ולהכניע יצרו בדחיית השמאל כדי שלא יבוא לידי איסור ויגיע לידי עונש. וראינו לרבותינו ז"ל שהיו חסידים גדולים והיו גודרים עצמם בכמה גדרים והיו מהן מי שלא הי` רוצה ליהנות במלבושין נאים כגון ר"י בר אלעאי והי` מהם שפירש מאשתו אחר שקיים מצות פ"ו, וכל אחד הי` גודר א"ע לפי מה שהי` מכיר את טבעו ורואה במה תקנתו. וכן אמרו בהגדה על ענין היצר אברהם השלים עמו ועליו נאמר ברצות ה` דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. דוד עשה עמו מלחמה וראה שלא הי` יכול לעמוד בו עמד והרגו שנא` ולבי חלל בקרבי. פי` אברהם הי` יצרו רך וטבעו נח שלא הי` צריך לעשות עמו מלחמה כמ"ש בתחילה אברהם שלא הי` ממליך אלא על רמ"ג איברים ולבסוף אברהם שהמליכו על רמ"ח איברים שהוסיפו לו ממשלה על שתי אזנים ועל שתי עינים ועל הגויה. אבל דוד הי` יצרו קשה וחזק והי` צריך לעשות עמו מלחמה בכל יום, וכיון שראה שלא הי` יכול לעמוד כנגדו עמד עליו והרגו. יש מפרשים הרגו בשקים ובתעניות, ויש מפרשים שפירש מן האשה לגמרי כי ראה שמתוך ההיתר הסיתו אל האיסור, כדאמרינן משביעו רעב מרעיבו שבע. ובין כדברי זה ובין כדברי זה כיון שראה יצרו מתגבר עליו שם את פניו להכניעו ולהכריתו, וכן כל אדם יעשה בדעת לפי מה שהוא מכיר טבעו ויצרו.

וצריך אדם לשמור את עיניו, וכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ואמרו בהגדה לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה אינון, וכן אמר החכם תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תנצורנה, ואמר הב לי לבך ועינך ואנא ידע דאת דילי. וראשון לכל הראשים שידע אדם יצרו ויכיר את כחו, ויתן לבו למי יעבוד וממי יירא ומצות מי יעשה ומי הזהירו כמ"ש דוד המלך ע"ה לשלמה בנו דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלם. ע"ש דברים נפלאים כי לא רציתי להעתיק כל דבריו, רק מה שנוגע להני שלומדים החתנים ומוציאים איזה מראה מקום שלא יבינו ויש בזה להקל ולהכניס בעצמו היצה"ר ח"ו ללומדים זה ושאני עריות דמשכי, ולכן אין דורשין בשלשה. וצריך להראות כל הני מקומות והם דברים מבוארים, ולא הבאתי מאיזה מעשה או דבר שיאמרו שהוא ענין של חסידות. והרי לן ראש המורים והפוסקים וכולם עונים עליו באימה וביראה קדוש רבינו הגדול הראב"ד ומי בעל הנפש יבוא אליו.

והנה ימצא גם שם מדברי רבותינו עד כמה שמרו עצמם אפילו לא להניח יד למטה מטיבורם וכיו"ב, ולא ח"ו כמו שרוצים לעשות מצוה ר"ל ממשמוש במקום התורפה שכתב במכתב הקודם והכל עוד בכביכול לש"ש.

עוד ימחול נא לעיין שם באגרת הקודש להרמב"ן ז"ל שהאריך ג"כ בהנהגת האדם בשעת הזיווג אשר באמת אלו דברים חייבים החתנים לדעת והם דברים מבוארים בראשונים מלאכי מעלה. ובפ"א שם נמצא, חיבור האדם סיבת קדושת ה` או חילולו כפי הבנים שהוליד, ועל זה צונו אותנו והזהירנו לקדש עצמנו בשעת התשמיש כאשר באה הקבלה בפסוק והזהרתם את בני ישראל מטומאתם מפני שזאת היא הסיבה להוליד צדיקים מקדשים שם שמים או רשעים מחללים ש"ש.

ועוד שם בפ"ב, החיבור הוא קדוש ונקי כשיהי` הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראויה ובדעת הראויה וכו` נמצא חיבור האדם לאשתו שהוא כראוי שהוא סוד בנין העולם וישובו ובו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וסוד זה שאמרנו בזמן שהאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה שכינה ביניהם בסוד איש ואשה וכו` ואחר שעוררתיך על סוד מהות הדרך האחד מהחיבור אודיעך הדרך השני והוא היפך הראשון כי בזמן שאינו מתכוין האדם לשם שמים אותו הזרע הנמשך היא טפה סרוחה אין להשי"ת חלק בה ונקרא השחית דרכו על הארץ והוליד לבהלה ונוטע אשרה ומפטם עגל לע"ז בהיותו מזריע זרע מקולקל, וטפה שלא נזרקה בה נשמה רק סלון ממאיר והוא שאין לשם חלק בה ועליו נאמר זורו רשעים מרחם כאשר אמרנו. והנה צוה הקב"ה ואמר עכ"ז והייתם קדושים כי קדוש אני וכו`. ע"ש מה שהאריך עוד הרבה, אמנם לא רציתי להכביד עול, אבל מי שרוצה לדעת דרך השם במנהגי זיווג א"א לו להיות בלי ללמוד דבריהם הקדושים בבעל הנפש להראב"ד, ואני חושב שדי בזה לרוצה לדעת האמת.

ובש"ע א"ע סי` כ"ה ס"ב ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד שדבר זה הוא פגום מאד ומעשה בורות הוא אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח וכו` ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו בפ"ו וכו` והנה לפי דעתם הטועה הנה מבואר היפוך בש"ע מדבריהם שהם אומרים להרבות תאוותו והנאתו ובש"ע פסקו ההיפוך דאף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו וכו` וכן פסק בא"ח סי` ר"מ ואין חולק על דבר זה בעולם ואי כדבריהם היל"ל עכ"פ שרש"י חולק על זה אלא פשוט דהלכה פסוקה הוא זה שאסור לילך אחר תאותו שהוא תאות המשגל וז"פ מאד לכל מי שלא הכה בסנורים ועיניו פקוחות לדרכי ה`.